<h1>השגות הרמב"ן על ספר המצות לרמב"ם</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כתב הרב והמצוה תשעים וארבע שנצטוינו לקיים כל מה שחייבנו נפשותינו בדבור משבועה ונדרים וקרבן וזולת זה והוא אמרו ית' (תצא כ"ג) מוצא שפתיך תשמור ועשית וכבר הפרישו מלות זה הפסוק ושמו כל מלה ממנו לעניין ואולם המגיע מכל מה שזכרתי הוא שמ"ע הוא קיום כל מה שידבר בו האדם מחיוב עצמו בדבר מן הדברים וכבר נכפל הלשון בזאת המצוה והוא אמרו ככל היוצא מפיו יעשה. ואני אומר כי הרב בכאן כלל שתי מצות שהן חלוקות בדיניהם וענינם ועשאן אחת. כי הכתוב הזה מוצא שפתיך תשמור ועשית נאמר בענין מה שאדם מחייב נפשו לתת לשם האל ית' בין שיהיה מן הדברים הקרבים לפניו או הנתנים במצותו לאשר צוה לתתם אליו והוא שנאמר (שם) כי תדור נדר לי"י אלהיך כי דרש ידרשנו י"י אלהיך מעמך, ירצה לומר שיבקש ממך הממון הנידר לו (ויהיה) זה שנא' כי תדור נדר ויהיה לך עוד באיחורו חטא. וכן אמרו (ר"ה ד'.:) חייבי הדמים והערכין והחרמים וההקדשות והחטאות והאשמות ועולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור ומעשר ופסח לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליו שלשה רגלים עובר בבל תאחר. ונתרבה להם בפסוק הזה עוד הצדקה ודרשו (שם ו'. וש"נ) בפיך זו צדקה. אבל מה שחייב בו האדם את עצמו מדברי הרשות שקראו חכמים (שבועות פ"ג מ"ז—י', ספרי ריש מטות) בטוי, והוא שנדר או נשבע אוכל היום או לא אוכל אלך למקום פלוני או לא אלך, זה אינו נכנס בכלל מצות הכתוב הזה. ומפני זה אמר הכתוב (שם) וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, כי הוצרך להבטיח שאין לנמנע מנדרי הקרבנות חטא. אבל בנדרי הרשות מצוה אחרת נתיחדה בה פרשה והיא פרשת נדרים ששם כתוב לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. וכבר פירשו (ספרי) לאסור אסר על נפשו לאסור את המותר.
וההפרש עוד ביניהם שאלו הנאמרים בעשה הזה מוצא שפתיך תשמור ועשית איננו צריך להזכיר בו הנדר אלא שיאמר בהמה זו קרבן או כלי זה יהיה לבדק הבית או אתן מנה למזבח או לבדק הבית או צדקה לעניים ובזה בלבד הוא מחוייב לקיים מה שיוציא מפיו בעשה ולא תעשה. אבל בדבר הרשות צריך שיזכיר נדר או דבר המורה עליו, כגון מה שחכמי' קוראים אותו (נדרי' ב'—ג':, ה':, ו'.:) ידות הנדרים או הכנויים, אבל אמר לא אוכל ככר זו או אלך למקום פלוני או אתן מנה לפלוני עשיר איננו מתחייב בזה כלל. וכן עוד בשבועות בטוי או נדרי בטוי איננו עובר מהם משום בל תאחר, שאם נשבע שיתן לפלוני עשיר מנה או שילך למקום פלוני איננו מתחייב בזה בנפשו לעשות כן קודם שלש רגלים אבל כשיזדמן לו. וכבר אמרו בשביעי שלקמא (פ'.) וכן מי שנדר ליקח לו בית או לישא אשה בארץ ישראל אין מחייבין אותו ליקח מיד אלא עד שימצא ההגון לו. ומה ששנו בספרי לא יחל דברו מגיד שעובר על בל יחל ועל בל תאחר ור' עקיבא אומר ככל היוצא מפיו יעשה ואשה כי תדור נדר מקיש אשה לאיש מה האיש עובר על בל יחל ועל בל תאחר אף אשה עוברת על בל יחל ועל בל תאחר, ירצו בזה לרבות בל יחל בנדרי גבוה עם מה שעובר עליהם בבל תאחר וזהו שהצריכו לרבות בהן האשה לומר אע"פ שאינה עולה לרגל תתחייב בבל תאחר ברגלים כאיש שעולה שם. ודברי הרב בכאן מעורבבין אבל במצות קנ"ז מלא תעשה חזר ונזכר אלא שחייב שם בנדרי גבוה בשלשה רגלים משום בל תאחר ומשום בל יחל מן הלשון הזה השנוי בספרי.
ולפי דעתי שעובר בשלשה רגלים משום בל תאחר אבל משום בל יחל אינו עובר עד שיעבור על הנדר ואי אפשר לקיימו ואין לבל יחל ענין ברגלים. והיוצא מכל זה שנמנה מצוה אחת לקיים מוצא שפתיו בנדרי גבוה ונמנה מצוה אחרת לקיים הנדרים והשבועות שלביטוי כמו שנתבאר.
<h2>דף כז.</h2>
כתב הרב והמצוה מאתים ותשעים וארבע היא שנמנענו מלדון האנוס על חטא שיעשה אחר שהוא אנוס על פעולתו והוא אמרו יתעלה ולנערה לא תעשה דבר וגו' ובסנהדרין אמרו אנוס רחמנא פטריה שנאמר ולנערה לא תעשה דבר. וכבר ביארנו אנחנו שזה הלאו איננו מניעה אבל הוא שלילות לפטור הנערה האנוסה ומאמרם שהביא ראיה הרב זצ"ל מסנהדרין אנוס רחמנא פטריה ראיה שהוא פטור ולא אזהרה כדברינו וכבר קדם לנו זכרון מה שאמרנו בזה (שרש ח' עמ' קמ"ח).
